צמתי קריירה- בעיני האימון לעומת הטיפול הפסיכולוגי 

                   "צמתי קריירה"  בעיני האימון לעומת הטיפול הפסיכולוגי  

                                         מעט : נעמי גינת

סוציולוגים טוענים כי צפוי שהאדם המערבי המודרני  יחווה לפחות 3-4  תקופות בהן יעמוד

ב"צמתי  קריירה".

מהם "צמתי קריירה" ?

להלן מספר דוגמאות :

 חיילים משוחררים שאמורים לסלול את עתידם באזרחות,

 מי שחווים אי-נחת מתמשך בעבודתם ושואפים לשינוי

 מפוטרים ממקומות עבודה,

 פנסיונרים המעוניינים להמשיך לעבוד ,

 בוגרי אוניברסיטאות שיוצאים לשוק העבודה,

 הורים ששואפים למצוא איזון מספק בין בית ומשפחה לבין קריירה,

 יזמים-עסקיים  ואנשים החותרים להגשמה באמצעות עצמאות תעסוקתית,

אנשים שבחרו במסלול למודים ועבודה בלחץ קרוביהם,  ואינם מרוצים,

 אנשים שחל  שינוי משמעותי בכושר ההשתכרות שלהם (מחלה, תאונה..),

נשים שהיו עקרות בית וגידלו את ילדיהן עד שבגרו,

אנשים שלמקצוע אליו הוכשרו ובו עסקו – אין  יותר דרישה בשוק העבודה,

            ועוד

ב"צומת-קריירה"  נמצא האדם על פרשת דרכים. עליו לקבל החלטה , ובעקבותיה  לממש את כיוון ההתקדמות שבחר. להתנהלותו בצומת זו- תהיינה ההשלכות על העתיד הקרוב והרחוק ,שלו ושל קרוביו,  מבחינות רבות:

השפעה על תחושת המשמעות, ההנאה וההגשמה בחיים,

על הסביבה הפיזית והאנושית בה יימצא ויתפקד,

על סוג וגובה התגמולים להם יזכה בעבודתו,

על רמת היציבות והביטחון  שיוכל להעניק לעצמו ולמשפחתו,

על הסטטוס החברתי שלו ,

 ומכאן-שעל הדימוי העצמי ומידת האושר שלו.

חלק מהאנשים מגיעים ל"צומת קריירה" – שלא מבחירה חופשית ; כמו למשל: בעקבות פיטורין, הגירה, יציאה לגמלאות, תאונה או מחלה. אחרים- מגיעים ל"צומת" מתוך אי-נחת מהקיים בחייהם, ושאיפה לשינוי.

החוקרת איימי וז'סנייבסקי מצאה שאנשים חווים את  עבודתם ב-3 דרכים אפשריות :

• 1.      כמקור פרנסה
• 2.      כקריירה
• 3.      כייעוד

• 1.      אנשים החווים את עבודתם בעיקר כמקור פרנסה- תופשים אותה בעיקר כ-אילוץ ("צריך", "אין ברירה" "כולם עושים כך" ), .הציפיה העיקרית שלהם מעבודתם- מתייחסת  לגובה השכר, ולא להגשמה עצמית של הפוטנציאל וההעדפות.  הם מחכים בערגה לזמני החופשות ולסופ"ש, וקמים בבקר, מתוך חובה וללא חדווה, לעוד יום של עבודה.
• 2.      אנשים הרואים בעבודה "קריירה"- מונעים בעיקר ע"י גורמים חיצוניים: סטטוס ויוקרה, קידום, כסף, הישג. הם משקיעים בעבודה זמן ומאמצים, וחותרים בהתמדה לקבלת הערכה מהממונים  ולקידום בהיררכיה האירגונית. אנשים כאלה  יתקשו לשאת את אכזבתם, במידה שלא יזכו לתגמולים ההולמים, לדעתם, את השקעתם ותרומתם לארגון.

• 3.      אנשים הרואים בעבודתם "ייעוד"  ו"שליחות" –עובדים מתוך התלהבות ושאיפה להגשמה-עצמית. הם שואבים סיפוק רב מעבודתם, ותופשים אותה כזכות ולא ככורח. הם חווים את עבודתם כבחירה מועדפת, והיא מעניקה להם משמעות והנאה מתמשכים, ולא רק הכנסה כספית. שעות העבודה – חולפות להם במהירות, והם אינם חשים "משועממים", "שחוקים" או "מנוצלים".

האימון בתחום התעסוקה והקריירה- הוא תהליך מעצים, של צמיחה והתפתחות. מטרתו- להגיע למימוש השאיפות של המתאמן, ולהגשמה מרבית של יכולותיו .זהו תהליך ממוקד ולא ממושך. האימון מאלץ את המתאמן לקבל החלטות, לקחת אחריות, להעז ולהסתכן. זאת תוך הרחבת המודעות ל"חוזקותיו"  כמו-גם לגורמים המעכבים אותו ;  וערנות להזדמנויות הנקרות בדרכו.

לאימון יש תדמית לא-מחמיאה, בקרב חלקים מן הציבור. יש הרואים בעיסוק – ניסיון שטחי ואופנתי לעסוק בשינוי בחיי הלקוח;  ללא הכשרה מעמיקה ומספקת. הם ספקנים לגבי הסיכוי שלו לבצע תפנית  ולהשיג, ולגבי הימשכות השפעתו של תהליך האימון, לאורך זמן.

 אולם "במבחן המציאות"- יותר ויותר אנשים נעזרים, בהצלחה,  בתהליך אימוני - כדי להכניס שינוי בחייהם, ואף ליצור פריצת דרך של ממש !

רבים האנשים שהולכים לעבודה  מתוך הכרח ומחויבות לפרנסה , לתעסוקה ולסדר-יום. לחלקם- יחסים לא נעימים עם הממונים ו/או עם העמיתים. חלקם חשים שהעבודה אינה מאפשרת ביטוי מלא של יכולותיהם, וכי אין להם שם "אופק" לעתיד משופר. חלק אחר- חש פחות מדי מתוגמל, ביחס להשקעתו ולתרומתו לארגון, ואחרים- חווים מידי יום את המתח שבין תביעות המשרה לצרכי הם וצרכי משפחתם . למרות התסכול והסבל הם אינם  מעיזים לבצע שינוי בחייהם, ונצמדים בפחד ל"איזור הנוחות" שהעבודה מספקת. רבים אף אינם מאמינים שתתכן אפשרות אחרת, שניתן לחוות עוצמתיות, משמעות והגשמה מהנה, בעבודה. הם "הרדימו" את החלומות והתקוות שהיו להם, ואינם מרשים לעצמם אף לקוות ...

שינוי משמעותי בחיים – הוא אתגר מורכב. קשה לעקור הרגלים , גם כשאנו עומדים על הצורך במסלול התנהלות חדש.

קשה  גם לותר על "אזור הנוחות" המוכר והלא מאתגר, להימצא בשלב של עמימות וחוסר וודאות, ולסכן את הקיים.

הטיפול הפסיכולוגי ממוקד בקשיים, במכאובים ובחולי של המטופל ; ומתיימר להביא לתיקון וריפוי שלהם, בתהליך ממושך ויקר. ההנחה היא שאירועים ומערכות יחסים 'מחבלים' בעברו;  משפיעים על ההווה, ועלולים להמשיך ולהשפיע גם על עתידו. באמצעות עיבוד חוויות העבר- נוצרות מודעות ותובנות , המחזקים את זהות המטופל ומאפשרים לו להתמודד בצורה מוצלחת יותר עם העתיד.

בניגוד לטיפול הפסיכולוגי – האימון אינו ממוקד במכאובי ההווה , ולא בהשתלשלות הדברים בעבר.

האימון מתייחס ללקוח כאל אדם בריא ושלם, בעל כוחות ופוטנציאל ,החותר לחיות את חייו כראות עיניו.  עצם ההתמקדות בעתיד הרצוי- מעמיקה את  תחושת התכלית והמשמעות בחיי המתאמן; שהם ממרכיבי האושר החיוניים. ההתקדמות בתהליך האימוני מתבססת על למידה ועשייה : המתאמן מוזמן לפעול ולהתנסות ולא לאמץ עמדה של צופה או פרשן על חייו. הוא לומד תוך כדי יוזמה ועשייה במציאות, בוחן את תוצאות מעשיו, מפיק לקחים, ומכוון את המשך דרכו בהתאם.

המיקוד באימון הוא ב-עתיד הרצוי, ובהשלכותיו על ההווה. המתאמן יוצר לו את תמונת העתיד , גוזר ממנה יעדים ותכנית פעולה , וחותר למימושה, באופן  יזום ומתוכנן.

המאמן מסייע לו להרגיש חופשי לבחור, להניח לחששותיו , לראות בתכנון את התמונה המלאה, ולבצע מהלכים  מחושבים בדרך להצלחה. הלווי של המאמן אינו שיפוטי, והוא נאמן לבחירות של הלקוח. תפקידו: לברר שהבחירה  'מתכתבת' עם ערכיו של הלקוח ומעניקה לו משמעות והנאה, לשמר את ההתלהבות, המוטיבציה והמחויבות של המתאמן לתכנית, לסייע לו ברכישת ידע ומיומנויות נחוצים, לעודד ולהוקיר אותו על ההעזה , היוזמה, המאמצים והתושייה שהוא מפגין בדרך לשינוי .

כל זאת , כאמור, מתוך ההכרה שיצירת מציאות-נבחרת ושינוי הרגלים- הינו תהליך מאתגר, הכרוך בלקיחת אחריות אישית, וויתור על פרדיגמות חשיבה 'תוקעות' ועל הרגלים מושרשים ,בהשקעה בשיפור מיומנויות ;  ובאימוץ דרכי התנהלות חדשות.

.

לסיכום : האימון והטיפול מכוונים לקהל יעד שונה. באימון לא מחפשים  "אשמים" ואין מקום לתחושת "קורבנות" ותירוצים. על-מנת להפיק מתהליך האימון את המיטב – על המתאמן לשתף בכנות, לגלות פתיחות ואומץ, להגביר מודעות וערנות, לתכנן וליזום, להתחייב לעשייה, ולהתמיד בדרך. ההתייחסות לעבר היא לצורך למידה על שאיפותיו של המתאמן ועל הכוחות והפוטנציאל הגלומים בו ובהם ייעזר בקידום מטרותיו.